לא פעם אני הולך ברחוב, ורואה , או יותר נכון שומע בחור או בחורה, שמתהלכים עם הסלולרי שלהם
שהרמקול הזעיר שלהם קורע את עצמו בשביל להוציא כמה שיותר צלילים לאוויר.
ניסיתי לחשוב מאיפה זה מגיע, ברור שאפשר להתארגן על אוזניות במידה ורוצים לשמוע ברחוב
אבל יש פה עניין נוסף, עניין של הבעה עצמית
אולי צומי כלשהו, או יותר נכון נסיון כללי ליצירת קשר עם הסביבה.
הלכתי אחורה לשנות השמונים, ונזכרתי ב"בום בוקס" , אותו טייפ דאבל קאסט גדול שהיינו רואים איך חבר'ה בארה"ב מסתובבים עם איתו ברחבי ניו יורק על כתפיהם, או מניחים אותו בפינת רחוב , שמים כמה קרטונים, ורוקדים ברייק דאנס
ממש אהבתי את הברייק דאנס הזה שראיתי אותו בתוכנית "רואים 6/6" עם קובי מיידן , באיזה קיץ מנומנס של שנת 85 ככה..
היום כבר קוראים לריקוד הזה "free style " , ואני רואה חבר'ה רוקדים בסטודיו בחדר כושר
או אפילו שיעורים מיוחדים לזה עם מלא ילדודס שזזים ממש יפה.
אז המוזיקה היא כלי המחבר אנשים
זה ידוע
לכל אחד הסגנונות שלו, מקלאסי, ועד רוק, ועד טראנס
אנשים לא יכולים לבחור לאיזה סוג של מוזיקה להתחבר
זה פשוט תופס אותך, ואתה מתחיל להזיז את הרגל בלי לשים לב
ואז את כל הגוף..
כמו שיש פה חבר'ה שהולכים לקונצרטים, והייתי הולך לקונצרטים בתור תלמיד (לא שהייתי תלמיד מי יודע מה..)
ומעולם.......לא א ה ב ת י א ת ז ה !!
אבל הייתי הולך
נתתי לזה צ'אנס.
וכמו שפעם , לא אהבתי טראנס חופר, הנקרא " dark trance "
היום אני מממממש אוהב את החרא הזה.
יש כל כך הרבה סגנונות של מוזיקה..איף
וכמו שמצאתי את עצמי "חופר" לא פעם במסיבות טבע ביערות או מדבריות
עם מלא חבר'ה סביבי, שהדבר היחיד המקשר ביניינו הוא המוזיקה המדהימה
מקשרת ביניינו כמו חוט בלתי נראה ממש
אני יכול להרגיש את הגלים של המוזיקה הולמים בנו יחדיו
כאילו אנחנו בתוך בריכת גלים במימדיון
וכולנו שותפים ואותה החוויה.
אז אני רואה ילד ערסוות מסתובב ברחוב עם הסלולרי שלו ומשמיע משהו דכאוני בעברית
או ילדה ששומעת את ליידי גה גה
אני בזמנו הייתי שומע את מה שהיה ההתחלה של המוזיקה האלקטרונית
כל מני מיקסים של אנשים בלי שם שפשוט היו מוציאים דברים לאוויר
והייתי שומע את זה בחדר שלי בבית הורי
וכמובן ששם את זה בפול ווליום (בשביל שכולם בחוץ ישמעו !)
ואיך הייתי מוציא את הרמקולים לחלון ומכוון אותם החוצה , שוב...בשביל שכולם ישמעו..
וואלה לא יודע מה ניסיתי להשיג בזה.
אולי בגלל שהייתי כה שקט, כמו שאני היום יחסית..המוזיקה הייתה ..קריאת הקרב שלי
הזעקה לעזרה , לחברות, ל...צומי !!
אלו היו נסיונות ראשונים לקשירת קשר עם העולם החיצון, ואני מדבר על תחילת הנינטיז..
בן כמה הייתי..11 ככה..
החדרים של כולנו היו מלאים בפוסטרים, ממעריב לנוער שאמא הייתה קונה ( או אני הייתי משאיל מהשכנים , ללא ידיעתם..לתקופה בלתי מוגבלת..מתיבת הדואר.... P: )
או מראש אחד..
או שהיינו קונים בחנויות ..
שזה כמובן העזר הויזואלי לומר -
אני טינייג'ר חרמן , בתור תמונה של סמנתה פוקס
אני ילדה מתלהבת - בתור תמוה של ג'ייסון דונבן
או שאר להקות או שחקנים
אז הגיעו ה "דגלים" .
מין פיסות בד , שהתמונה מודפסת עליהם.
לרוב אלו היו תמונות של להקות רוק כבד כמ ואיירון מיידן , מטאליקה, אי סי די סי, ספלטורה וכו'..
או גאנס אנד רוזס ליותר מתונים..
אני זוכר שקניתי דגל של איירון מיידן, שמתי אותו על מקל, ותליתי מחוץ לחלון - כמו שתולים דגל !!
לקח לי כמה זמן להבין שזה לא דגל - דגל
אלה פוסטר פנימי לחדר, רק שזה בד...יעני יותר סטייליסטי
דהההווי !!
כמובן שראיתי עוד חכמים שכמותי שתלו את ה"דגל" מחוץ לחדר
אבל אמרתי סבבה..
שילמדו כמו שאנ ילמדתי - ששמים את זה בתוך החדר - וזה לא עמיד בגשם !!
הדגל הזה מאוד עמיד, עד היום יש לאחותי את אחד הדגלים שלי בחדר, וזה משהו שקניתי לפני 20 שנה בערך..
אז יש לנו הבעה עצמית, אהבה לסגנון מוסיקלי מסויים, או משהו שהסגנון המוסיקלי מביע
ואת כל אלה שצועדים אחריו כמו החלילן מהמלין
וללהקות או הזמרים יש לוק מסויים שתומך בסגנון שלהם.
אז היינו שומעים את המוסיקה, רואים את הקליפים, רואים את הכתבות בעיתונים
ומדברים על..על... ?
ופה אני חושב שאיבדנו את הדרך.
לפחות באייטיז.
ואולי גם בניינטיז.
במקום לדבר על מה שהמוזיקה עושה לנו, על המסר שלה
היינו מדברים על כמה מגניב הזמר מאופר או לבוש, או כמה הוא סקסי או כמה היית רוצה להידמות לו
לא היית חייב לומר את זה, פשוט היית מאמץ את סגנון הלבוש שלו , ואת הג'ל שהוא שם בשיער
והבנות פתאום דופקות הופעה עם חצי חזה בחוץ, ואיזה מכנסונים של ג'ינס..
אבל זה לא עבד - כי אתה לו הסולן של KISS
ואת לא קיילי מינוג
אתה סתם עוד ילד שסוחףב משקל עודף את מותניו וחצ'קונים על פניו מפתח תקווה !
ואת עוד ילדה גוצה עם חזיה A שעושה קוקו בלוף ושמה ווי טו מאץ' ליפסטיק, ונראית יותר כמו נרקומנית מאשר זמרת !
במקום לבוא ולומר, רע לי , יושבים לי על הראש, המערכת מסריחה, נשבר לי הזין , לא רוצה את זה, רוצה חברה , רוצה ...קשר פיסי עם מישהי ..
אבל לא יודע איך לעשות את זה..לא יודע איך לפנות אפילו ליצורים המוזרים עם הפיטמות שפתאום מושכות לי את העין
והבשמים שלהם שמשכרים לי את הסינוסים.
מה היינו עושים ?
מנסים להבליט את עצמנו - כמו החיות הקדמוניות ביותר .
ע"י ש ו - פ ו - נ י
וזו לא מילה בסינית .
שופוני זה איך שהטווס פורס את נוצותיו, בשבי לשכל הגברים בסבבה יראו איזה יפה הוא
ושכל הבחורות יראו שהוא -יותר- אטרקטיבי משאר הגברים - ואולי יבחרו בו בכדי .. ?
אז שהיינו ילדים מה היינו עושים בכדי "להתחבר" ?
אקטים מרדניים
כמו עישון, כמו שתיה של אלכוהול..
כמו לצאת למקומות שבהם ישנם אנשים"שבראש שלנו ".
והינה..השנה 2010
אלפיים ועשר !
ואני בן ..31 ..
( ועזבו שאני בכלל לא מרגיש בן 31..אלה יותר כמו 16..אולי 17 ..שרק מתחיל להתאפס על עצמו )
אני רואה איך הנוער התקדם, מבחינה טכנולוגית, חברתית, פסיכולוגית (הפרט), סוציולוגית (הכלל) ..
ווואלה מגניב..
בזמני מה היינו עושים אחרי הבית ספר ?
יורדים למטה לשחק עם ..מי שגר בבניין או בשכונה..
ואולי מוצאים מישהו אחד שבראש שלנו.אולי שניים , וזה במשך שנים !!
עכשיו ? אתה מתיישב על המחשב בנוחות , נכנס לפורומים או אתרים ספציפיים
ומגדיר בדיוק מה אתה מחפש .
חדרי חדרים בלי סוף לכל נושא ונושא.
וזה מגניב ביותר...
וגורם לי אולי להצטער שלא נולדתי נאמר ..10 שנים מאוחר יותר..
אבל מה רע לי בסה"כ...
לקח לי כולה 30 שנה להבין מה הולך לאיפה
ללמוד שאנחנו על פאזל ענק, שכל אחד הוא חלק.
ואתה רק צריך למצוא את החלקים שסביבך למטרה מסויימת, וחלקים אחרים למטרות אחרות..
זה הכל..
חלקי בפאזל.
אז מישהו יכול להאשים אותנו שאנחנו מנסים להיות החלקים האטרקטיביים ביותר ?
באמצעים של צבעים בוהקים, אורות מהבהבים, וצלילים מסויימים ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה